29 במרץ 2009

השיר שחיבר (וזימר) רפי נלסון...

אי שם במרוצת שנות השמונים, נתן נלסון המנוח את ההופעה היחידה שלו (כנראה) בתור זמר-משורר...

זה היה במהלך התכנית "שעה טובה" של מני פאר (זוכרים ? כל יום שישי בערב...) ורפי נלסון שהתארח בתכנית עלה לבמה ושר את השיר שהוא חיבר לכבוד טאבה ו"הכפר"...

כפי שאתם בוודאי מבינים, השיר לא היה איזו יצירה בלתי נשכחת (אהוד מנור וחיים נחמן ביאליק יכולים לנוח על משכבם בשלום...) ואני אפילו לא מצליח לזכור בדיוק את המילים (אשמח אם מישהו יעזור) אבל, כרגיל... זה היה נחמד ואופטימי...

הפזמון היה משהו כמו:

יאללה, יאללה טאבה
כל היום סבבה (או, אולי : חתיכות סבבה...)
יש לי שמש וגם ים,
ועכשיו לשיר כולם...

הבלדה על רפי נלסון

מילים: יהונתן גפן, לחן: דיוויד ברוזה

יש לו עין אחת צוחקת
וכובע בוקרים שחור
אם אתה בעקבות השקט
תיסע, אצלו תעצור

יש לו שיער לבן ארוך
ותכף רואים שהוא איש
על הצוואר תלויות לו
שיניים של כריש

ישבנו אצלו על שפת המים
טרפנו דגים עם חול
עזבנו אותו שפוך מהיין
ממשיך לשתות מאתמול

יש לו עין אחת צוחקת...

הוא סיפר לי איך החיים שיחקו לו
בלי רגע משעמם
הוא סיפר לי על כל הנשים שהיו לו
והיו לו, ברוך השם...

הוא חי בין עצי דקל
ישן על ערסל בחצר
תקעו לו פעם כדור ברגל
כי חשבו שהוא נמר

יש לו אישה שקוראים לה חיה
אבל היא לא אשתו
חיה היא אשתו של ליאון
וליאון תמיד איתו

"אני שותה" הוא אומר "כי זה טוב לי
מתאים לי להיות הרוס"
ביקשתי אותו שיהיה אבא שלי
והוא סירב בנימוס

יש לו עין אחת צוחקת
וכובע בוקרים שחור
יש לו עין אחת צוחקת
ועוד עין במשרד הביטחון


26 במרץ 2009

האדם שראה בעין אחת את מה שאחרים לא ראו בשתיים...

"הנשמה היתרה אותה ברא האל הייתה שייכת לנלסון רפאל...

האיש של 'אל תעשה היום את מה שניתן לדחות למחרתיים'... האדם שראה בעין אחת את מה שאחרים לא ראו בשתיים.

האיש שאצלו ההומור והבירה משלו בכיפה. האיש ששם את אילת על הים ועל המפה..."


את המילים המקסימות הללו חקק עמוס אטינגר על האנדרטה לזכר רפי נלסון באילת

22 בפברואר 2009

שיר של געגוע לאילת של אז ולכפר של נלסון

אילת המקסימה שלי...

הרבה זכרונות נעורים יפים השארת לי משנות השמונים המוקדמות...
בציפייה ובנשימה עצורה היינו מחכים...
שיגיע החופש, שיגיע פסח, שיגיע כבר סוכות...
והופ, עם שק"שים על הגב... קופצים על האוטובוס של חצות...

ויורדים לאילת... אל הכיף שאין לו גבול...
כי במדינת ישראל של תקופת נעורינו - את היית הדבר הכי קרוב לחו"ל

הכפר של רפי נלסון, הפאב של טדי, החוף החם והמקסים...
וכמה תיירות יפות מחו"ל וכמה תיירים...

פעמיים בכל שעה... לפחות... הייתה נוחתת טיסת צ'רטר מסקנדינביה או מלונדון... ומרעישה עולמות...

התמימות, הכיף והאווירה הבינלאומית שלך... הלכו לצערי לעזאזאל.
אך למרבה הצער, אילת יקירתי, זאת היא בעיה של כל מדינת ישראל...

הבעיה שלך, אילת היקרה, היא בעיה של הרבה מקומות בארצנו אכולת השיגעון
את פשוט התפתחת יותר מידי מהר... ובלי יותר מדי היגיון

את הטיילת "אכלו" הדוכנים המכוערים... ומרכז תיירות נראה ממש זוועה...

ולתקוע קניון מפלצתי על שפת הים... זו כבר חלמאות בהתגלמותה !!!

אבל יש לך טופוגרפיה מדהימה אילת...
עם נוף מהמם של המפרץ וההרים...
ואת זה אף אחד לא יקח ממך...גם לא מיליון ערסים ואלף דוכנים מכוערים !!!

אוהב אותך גם היום... אבל מתגעגע מאוד לאז...



עשרים שנה בלי "הכפר"... כמה מילות הקדמה

לפני עשרים שנה בדיוק, במרץ 1989, נפרדה ישראל מאחד המקומות המאד מיוחדים שלה : "הכפר של רפי נלסון" בטאבה שמדרום לאילת.

הבוררות הבינלאומית בין ישראל ומצרים קבעה כי לאחרונה יש את הזכות לריבונות על טאבה הזעירה וכך נאלצנו כולנו למחות דמעה ולהיפרד מהמקום הקטן והמקסים הזה, שהיה התמצית של כל הכיף בישראל של שנות השבעים והשמונים...

שנה לפני כן, בפברואר 1988 נפטר רפי נלסון: מייסדו של "הכפר" ומי שהיה הרוח החיה מאחרי פיסת גן העדן הזו, ואחת הדמויות המיתולוגיות של הבוהמה הישראלית.

הרבה מאד ישראלים בני דורי זוכרים לטובה את הכפר של רפי נלסון... ים צלול בגוונים של כחול וטורקיז, חוף מקסים עם דקלים וחושות מקש... סקנדינביות צעירות חשופות חזה... והרבה בירה ומצב רוח...


עשרים שנה חלפו להן ואילת השתנתנה ללא היכר... מפלצות הבטון המודרניות כבשו כל פינה וכל חוף, את הסקנדינביות הצעירות והביטניקים מחליפות משפחות ישראליות צעקניות של וועדי עובדים, את השורות של הציצים החשופים בחוף הצפוני החליפו שורות של דוכני שוק מכוערים בהם מוכרים ערסים ופריחות כל מיני מזכרות פלסטיק זולות מסין, ו"מרכז תיירות חדש" נראה כמו איזה זוועה אורבאנית שאדם שפוי לא יתקרב אליה (אציין למען ההגינות כי הוא לא היה יפה אף פעם... אבל הוא בפירוש היה אנושי...)

אני חושב שאם הייתי צריך לסכם את מה שקרה לאילת בעשרים - שלושים שנה האחרונות במשפט אחד, הייתי פשוט אומר "קרה לה מה שקרה לכל מדינת ישראל..." מה אפשר לעשות...

אבל אני עדיין אוהב את אילת ומבלה בה לפחות איזה ארבע פעמים בשנה... כי יש לה עדיין את הנוף הכי יפה בארץ (ובין היפים בעולם) ויש בה עדיין את "הגרעין הקשה" של אותם ישראלים מיוחדים ויפים שבנו אותה, וחוץ מזה... לא זורקים אהבת חיים לפח... גם אם היא כבר לא מה שהייתה פעם...

אז זהו... לא אכביד עליכם ביותר מידי "בירבורים" כדי שיישאר גם משהו לכתוב בבלוג עצמו... אני מקווה שהבלוג יתפתח יפה ויהווה בית חם לכל אלו שבילו את שנותיהם היפות על החוף בכפר של רפי נלסון ואוהבים להיזכר ולהתגעגע... וכמובן לצעירים שלנו... שיידעו מה הם הפסידו ושיידעו שהיו לנו אחלה חיים שבעולם לפני האייפוד, הרינגטונים והאס.אם.אסים...


שלכם, רוני