לפני עשרים שנה בדיוק, במרץ 1989, נפרדה ישראל מאחד המקומות המאד מיוחדים שלה : "הכפר של רפי נלסון" בטאבה שמדרום לאילת.הבוררות הבינלאומית בין ישראל ומצרים קבעה כי לאחרונה יש את הזכות לריבונות על טאבה הזעירה וכך נאלצנו כולנו למחות דמעה ולהיפרד מהמקום הקטן והמקסים הזה, שהיה התמצית של כל הכיף בישראל של שנות השבעים והשמונים...
שנה לפני כן, בפברואר 1988 נפטר רפי נלסון: מייסדו של "הכפר" ומי שהיה הרוח החיה מאחרי פיסת גן העדן הזו, ואחת הדמויות המיתולוגיות של הבוהמה הישראלית.
הרבה מאד ישראלים בני דורי זוכרים לטובה את הכפר של רפי נלסון... ים צלול בגוונים של כחול וטורקיז, חוף מקסים עם דקלים וחושות מקש... סקנדינביות צעירות חשופות חזה... והרבה בירה ומצב רוח...
עשרים שנה חלפו להן ואילת השתנתנה ללא היכר... מפלצות הבטון המודרניות כבשו כל פינה וכל חוף, את הסקנדינביות הצעירות והביטניקים מחליפות משפחות ישראליות צעקניות של וועדי עובדים, את השורות של הציצים החשופים בחוף הצפוני החליפו שורות של דוכני שוק מכוערים בהם מוכרים ערסים ופריחות כל מיני מזכרות פלסטיק זולות מסין, ו"מרכז תיירות חדש" נראה כמו איזה זוועה אורבאנית שאדם שפוי לא יתקרב אליה (אציין למען ההגינות כי הוא לא היה יפה אף פעם... אבל הוא בפירוש היה אנושי...)
אני חושב שאם הייתי צריך לסכם את מה שקרה לאילת בעשרים - שלושים שנה האחרונות במשפט אחד, הייתי פשוט אומר "קרה לה מה שקרה לכל מדינת ישראל..." מה אפשר לעשות...
אבל אני עדיין אוהב את אילת ומבלה בה לפחות איזה ארבע פעמים בשנה... כי יש לה עדיין את הנוף הכי יפה בארץ (ובין היפים בעולם) ויש בה עדיין את "הגרעין הקשה" של אותם ישראלים מיוחדים ויפים שבנו אותה, וחוץ מזה... לא זורקים אהבת חיים לפח... גם אם היא כבר לא מה שהייתה פעם...
אז זהו... לא אכביד עליכם ביותר מידי "בירבורים" כדי שיישאר גם משהו לכתוב בבלוג עצמו... אני מקווה שהבלוג יתפתח יפה ויהווה בית חם לכל אלו שבילו את שנותיהם היפות על החוף בכפר של רפי נלסון ואוהבים להיזכר ולהתגעגע... וכמובן לצעירים שלנו... שיידעו מה הם הפסידו ושיידעו שהיו לנו אחלה חיים שבעולם לפני האייפוד, הרינגטונים והאס.אם.אסים...
שלכם, רוני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה